השופר הוא כלי נשיפה עשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים. בימי קדם שימש השופר ככלי להשמעת רעש להודעות והתרעה. ביהדות השופר הוא תשמיש מצווה המשמש לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה וככזה הפך לסמל יהודי. רוב השופר עשויים מקרני אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר. משום שבישראל אין אילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה. את השופר ה"תימני" מכינים מקרני קודו גמלוני.
רוב הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי הקרן הקשה מופרד מחומר העצם שבצידו הפנימי, תוך זהירות שלא לשבור את הקרן. לאחר ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עוביה – היא נפסלת. אם הנקב הוא חיצוני בלבד, אז הקרן כשרה. לא ניתן לבצע בקרן תיקון כל שהוא, על פי הכתוב "הכל ממינו".
בהמשך התהליך הקרן מעוקרת בתנור ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה. בתום היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש מיומנות מיוחדת.
הרב יוסף קאפח הוכיח מדברי התלמוד, ששופר הראוי לכתחילה למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף כפיפה טבעית. לפיכך, בקרב יהודי תימן מקובל שלא ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו. דבר זה גורם לכך שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר.
השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר, ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים. אין משתמשים בקרן של שור ולא של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינן חלולות אלא עשויות עצם אחד, כיון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומות לשפופרת קרויות שופר.
בקרב יהדות תימן היה מנהג לתקוע בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו" (לרוב קודו מהמין קודו גמלוני), וזאת על אף שהרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מצריך לתקיעת שופר בראש השנה שופר איל דווקא ופוסל שופרות אחרים. מנהג זה עורר פולמוס בין רבני תימן, לאחר שחכמי טבריה כתבו מכתב המפקפק על כשרותו של השופר, הרב יחיא קאפח כתב כמה מכתבים חריפים האוסרים את השופר, בעקבות זה רבים החמירו שלא לתקוע בשופר זה בתקיעות החובה שבראש השנה, לעומתם הרב יוסף צוברי סבור שה"קודו" הוא מין גדול ממיני הכבשים, ולדעתו גם הרמב"ם מכשיר שופר זה.[7]
חלק מהשופרות האשכנזיים קטנים (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו". שיעורו המינימלי של השופר הוא כטפח – בין 8 ל־10 סנטימטר. בתנ"ך מובא השופר בהקשרים רבים והוא כלי הנגינה המוזכר מספר הפעמים הרב ביותר בתנ"ך. השופר גם היה בשימוש אצל עמים אחרים בימי קדם. גם במלחמות היו נוהגים לתקוע כדי להרתיע את האויב. בכרכמיש נמצא תבליט מתקופת הברזל המראה אנשים מנגנים על שופר ותוף.[8]
על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה 'נפלה תחתיה', והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה.
בימינו, עיקר שימושו של השופר ביהדות הוא לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה ונלמד מן הפסוק "יום תרועה יהיה לכם". התוקע בשופר מכונה "בעל תוקע".
בקהילות מסוימות נהוג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול (למעט ערב ראש השנה, בו לא תוקעים כדי ליצור הפסקה בין התקיעות שאינן אלא מכח מנהג לבין התקיעות שהן מצווה מן התורה). אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת י"ג מידות שבסליחות או במהלך הקדיש שבסוף הסליחות, אולם במספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול. התקיעה בחודש אלול היא סדר תשר"ת (=תקיעה, שברים־תרועה, תקיעה). ויש התוקעים תשר"ת תש"ת (=תקיעה, שברים, תרועה) תר"ת (=תקיעה, תרועה, תקיעה) (הובא בב"ח[דרושה הפניה מדויקת יותר] וכן מנהג חב"ד).
גם במוצאי יום הכיפורים נהוג לתקוע במהלך הקדיש שבסיום תפילת נעילה, זכר לתקיעת השופר של השנת היובל.
רוב הספרדים נוהגים לתקוע תשר"ת פעם אחת, לאחר מכן תש"ת פעם אחת ולאחר מכן תר"ת פעם אחת, ולאחר הקדיש תוקעים תרועה גדולה. יהודי תימן, איטליה והספרדים במערב אירופה נוהגים לתקוע תשר"ת בלבד, וכך נוהגים חלק מיהודי אשכנז. בקהילות אשכנזיות אחרות נהוג לתקוע תקיעה בלבד. יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה. בסדר התפילות ליום העצמאות קבעה הרבנות הראשית לישראל לתקוע בשופר בסוף תפילת ערבית.
